ההתלבטות בין השקעה בכוח צבאי (ביטחון חיצוני) לבין שיפור איכות החיים של האזרחים (רווחה פנימית) היא דילמה יסודית בכל מדינה, אך היא משחקת תפקיד שונה מאוד במדינות דמוקרטיות לעומת מדינות לא-דמוקרטיות.
*
1.מדינות דמוקרטיות:
במדינות דמוקרטיות, העם הוא הריבון, והממשלה נבחרת על ידי האזרחים ומחויבת להם. הדבר יוצר מספר מנגנונים והשפעות:
*
2.לחץ ציבורי ובחירות:
ממשלות דמוקרטיות נתונות לביקורת ציבורית מתמדת.
אזרחים יכולים להביע את דעתם באמצעות הצבעה בבחירות, הפגנות, תקשורת חופשית וארגוני חברה אזרחית.
אם הממשלה משקיעה יתר על המידה בביטחון על חשבון שירותים חברתיים (חינוך, בריאות, רווחה, תשתיות), היא עשויה לאבד את תמיכת הציבור ולהיבחר מחדש.
*
3.שקיפות וביקורת:
דמוקרטיות מאופיינות ברמה גבוהה יותר של שקיפות וביקורת.
תקציבי הביטחון נדונים בפרלמנט, חשופים לביקורת תקשורתית וציבורית, וישנם מוסדות ביקורת עצמאיים (כמו מבקר המדינה) המפקחים על הוצאות הממשלה.
זה מקשה על ממשלות להפנות סכומי עתק לביטחון ללא הצדקה ברורה
ובחינה מעמיקה.
*
4.זכויות הפרט והאזרח:
מדינות דמוקרטיות מחויבות להגן על זכויות אדם ואזרח.
זה כולל את הזכות לרמת חיים נאותה, חינוך, בריאות ועוד.
העדפה מוחלטת של ביטחון על פני זכויות אלו עלולה להתנגש עם עקרונות הדמוקרטיה וליצור חוסר שביעות רצון ציבורי.
*
5.גישור ופשרה:
תהליך קבלת ההחלטות בדמוקרטיה כולל בדרך כלל משא ומתן ופשרות בין גורמים שונים (מפלגות קואליציה, קבוצות אינטרס, ציבור).
הדבר מוביל לרוב לאיזון מסוים בין הצרכים הביטחוניים לבין הצרכים האזרחיים.
*
6.השלום הדמוקרטי:
קיימת תיאוריה מוכרת במדע המדינה, "השלום הדמוקרטי", הגורסת כי מדינות דמוקרטיות נוטות פחות לצאת למלחמה זו נגד זו.
ההסבר הוא שאזרחים בדמוקרטיות, שיישאו בנטל המלחמה (בחיי אדם ובכסף), יתנגדו לה, אלא אם מדובר במצב של הגנה עצמית.
תפיסה זו יכולה להשפיע על רמת ההשקעה הצבאית הכוללת.
*
עם זאת, חשוב לציין שגם בדמוקרטיות, במצבי איום קיומי או תפיסת איום גבוהה (כמו בישראל), עשויה להיות העדפה ברורה להשקעות ביטחוניות, ולעתים קרובות הציבור תומך בכך.
*
מדינות לא-דמוקרטיות :
במדינות לא-דמוקרטיות, השלטון אינו תלוי ברצון העם, והאזרחים בדרך כלל מוגבלים ביכולתם להשפיע על המדיניות.
הדבר יוצר הבדלים מהותיים:
*
1.שימור השלטון:
עבור משטרים כאלו , שימור כוחם הוא המטרה העליונה.
כוח צבאי חזק, מנגנוני ביטחון פנים (משטרה חשאית, צנזורה) וכוח הרתעה כלפי חוץ, נתפסים לעיתים קרובות ככלים חיוניים להבטחת יציבות המשטר ומניעת התקוממות פנימית או התערבות חיצונית.
*
2.חוסר שקיפות ולחץ ציבורי אפסי:
אין כמעט שקיפות לגבי תקציבים והחלטות, והציבור אינו יכול להביע את התנגדותו באופן אפקטיבי.
המשטר יכול להפנות משאבים כמעט ללא הגבלה לתעשייה צבאית וביטחונית, גם אם הדבר בא על חשבון רמת החיים של האזרחים.
*
3. תעמולה ושליטה במידע:
משטרים אלו משתמשים בתעמולה נרחבת כדי להצדיק את מדיניותם, כולל הדגשת איומים חיצוניים (גם אם הם מומצאים או מוגזמים), ובכך לגייס תמיכה (או לפחות היעדר התנגדות) להשקעות ביטחוניות.
שליטה במידע מונעת מהאזרחים לדעת את המחיר האמיתי של מדיניות זו.
*
4.דיכוי והפחדה:
כל ביטוי של התנגדות או דרישה לשינוי מדיניות עלול להיתקל בדיכוי אלים, מעצרים ואף חיסולים. הפחדה היא כלי מרכזי לשימור השליטה.
*
5.פרויקטים לאומיים גרנדיוזיים:
במקרים רבים, משטרים אוטוריטריים מקדמים פרויקטים צבאיים או טכנולוגיים גרנדיוזיים (כמו תוכנית גרעין או טילים), לא רק מסיבות ביטחוניות אלא גם כדי להעצים את יוקרת המשטר בבית ובעולם, ולחזק את הלכידות הלאומית סביב המנהיג.
*
לסיכום סופי ותובנות כלליות:
ההחלטה על איזון בין כוח לבין איכות חיים מושפעת באופן עמוק מאופי המשטר. בעוד שדמוקרטיות נוטות לאיזון זהיר יותר, בהשפעת הציבור והביקורת הפנימית,
משטרים לא דמוקרטיים מעדיפים, לעיתים קרובות, את הכוח ככלי עיקרי לשימור שלטונם, גם במחיר פגיעה משמעותית ברווחת האזרחים.
המקרה של איראן הוא דוגמה לכך.
***
*בתקווה לשקט, לסיום המלחמות, לשחרור החטופים והנעדרים,
לשמיעת עמדת העולם החופשי ופעילותם לעולם טוב יותר, וגם -
מעורבות של האו"ם, שקולו אנט לפחות טרם שמעתי, שהוקם נקודתית למקרים כגון המציאות בה אנו חיים ביוםוים.
וגם -
להמשיך ולשמור על הדמוקרטיה, שלעיתים - אנו סבורים,
שהיא מתנדנדת בין אינטרסים מנוגדים ולחצים פוליטיים ועממיים - היכולים להשפיע על אופייה האידיאולוגי.
.png?sopC=1724509309774)