גישור ומבוגרים
מאת: ד"ר דוד סילורה
מבוא
ידיעות אחרונות בגיליון 7 ימים מיום 29/12/17 שאל אודות "הכי ישראלי שיש"... ומשיב, בין ייתר המשיבים, יבגני אריה - הבמאי והמנהל האומנותי של תיאטרון גשר, שבחר בקונפליקט.
לדעתו - "ישראל היא ארץ ישנה-חדשה שבה תמיד יש קונפליקט...." והוא מסיים במילים: "קונפליקט, כידוע, הוא גם הבסיס לתיאטרון"... ( 7 ימים עמוד 87).
באותו גיליון התבטאות נוספת של הזמרת שרית חדד האומרת, בין הייתר כי "טוב הלב (הזה) הוא התכונה החיובית הכי ישראלית בעיני. התכונה הכי שלילית שלנו היא המזג החם - קודם כל מתעצבנים, אחר כך חושבים...." (7 ימים עמוד 87).
אמנם, לא רצוי לדבר בהכללות, אך אין ספק שלקונפליקט פנימי או חיצוני, לסכסוך עם הזולת, (אדם או מוסד) השפעה רבה בחיי היומיום של כל בן אנוש.
וציטוט אחרון לצורך מאמר זה, לביטאון של ההתאגדות לחינוך מבוגרים בישראל- ציטוט מאת הסופר יאיר אגמון ב- "ישראל השבוע" מיום 5/1/18 עמוד 22 תחת הכותרת: "פרשת דרכים".
ישראל אגמון כתב ספר בשם "מה אהבתי" על פרשת השבוע שראה אור .
וכך הוא כתב: " יש בני אדם שישנים את ימיהם. ככה, במשפט אחד, פשוט וצלול ונוקב, רבי נחמן תפס אותי. הוא תפס אותי כי הוא צודק...
יש בני אדם שישנים את ימיהם. יש אנשים שמתהלכים בעולם הזה בעיניים עצומות. הם חיים את חייהם, עובדים בעבודות, מגדלים תינוקות. הם מתנהלים - אבל הלב שלהם רדום ולא סקרן. יש להם ימים. אבל הם ישנים בהם. והם חייבים להתעורר.."
והשאלה הנובעת מאמירתו היא – כיצד לעורר את אותם מבוגרים החיים בעולמנו בעיניים עצומות?
העוסקים בחינוך מבוגרים אימצו את הרעיון של למידה לאורך החיים. רעיון ישן נושן ביהדות הממליץ לעוסקים בתורה, "והגית בו יומם ולילה"... (
מקור: לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה [יְהוֹשֻׁעַ א ח]).
"למידה לאורך החיים כמו גם "עיר לומדת" או "עיר בריאה" טומנת בחובה קונפליקט. האם להתהדר באמירה שהיא סיסמה ולהשאיר ליחיד את מימושה? או למלא את האמירות בתוכן, בפעילות חינוכית ובשיתופי פעולה שיעשירו את האמירות לכדי מעשה ומעורבות רבה של יחידים רבים וכל מי שהפעילות תעורר בו סקרנות ויקיץ מתרדמתו.
תרדמתו היא בד"כ השיגרה שכל אדם מוצא עצמו בתוכה. ההתעוררות היא היציאה מהשיגרה ולקיחת אתגרים שיתנו לאדם את המשמעות לחייו.
הגישור כהליך להתמודדות עם קונפליקטים נותן למבוגר, שהוא גם בעל ניסיוןם חיים עשיר, כלים להימנע מלהיכנס לקונפליק וגם, אם נקלע אליו ברצונו או שלא ברצונו, לדעת להתמודד איתו באמצעות משא ומתן משלב ולא תחרותי, בבחינת לשאת ולתת מבלי לוותר.
על כך נכתב כי "כל אדם שמורגל בסכנות יודע, שבכל רגע בחייו הוא עלול להיתקל ביריב – לא באויב, כי אם ביריב". (מתוך ספרו של פאולו קואלו "אלף" הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד 2010 תרגום מפורטוגזית (ברזיל) על ידי דלית להב).
מהו קונפליקט
לפי גיאורג וילהלם פרידריך הגל (1831-1770) קונפליקט הוא תהליך דיאלקטי של טיעונים המחולק לשלושה מרכיבים:
- תזה.
- אנטי תזה
- סינטזה.
בהליך הגישור ביטויו הוא בשמיעת נקודות הראות של הצדדים:
- הצגת דעתו של אחד הצדדים היא תזה.
- הצגת דעתו של הצד השני – אנטיתזה.
- והמגשר שואף לשלב בין הדעות ששמע כדי להביא לידי סינטזה, שהוא הפיתרון או ההסכמה בדרך שתהייה תקפה לכל הצדדים בהסכמה.
צריך 2 לטנגו
אחד מחנכי המבוגרים בישראל, הראשון שבהם, מרדכי מרטין בובר, מחבר הספר "אני –אתה" מבהיר, כי קונפליקט מתרחש בבינאנושי.
בשנים 1906 ועד 1912 ערך מרטין בובר 40 כרכים בסדרה הנקראת "החברה", שנועדה להביא יידע סוציולוגי לקהל הרחב. המבוא של בובר לכרך הראשון בסדרה מציג את תפיסתו הסוציולוגית אשר לא השתנתה בחלוף השנים. היא תשמש את בובר גם בירושלים, בצעדיו הראשונים באוניברסיטה העברית.
לפי הגדרתו של בובר את הסדרה, היא תעסוק ב-"בין-אנושי"...
והוא מסביר: "נושא ההתייחסות שלה הוא החיים המשותפים של בני האדם בכל צורותיהם... הבין-אנושי הוא מה שמתרחש בין אנשים כאשר הם נוטלים חלק בתהליכים לא אישיים.
היחיד עשוי בהחלט לחוות את הבין-אנושי כמעשהו שלו... אך הוא אינו יכול ליחס אותו לחלוטין לעצמו. זאת משום שאת הבין-אנושי ניתן לתפוס ולנתח רק כסינתזה של מעשים של שני יחידים או יותר.
המעשים של האחד משולבים עם אלה של האחר... המושג בין-אנושי, מניח את קיומם של
יצורים השונים זה מזה אך חיים זה עם זה ומשפיעים זה על זה.
נראה, כי רעיונות אלו חילחלו, מאוחר יותר, כטיעונים בפילוסופיה הדיאלוגית של בובר, כפי שבא לביטוי ברעיון של אני-אתה, לפיה, הקיום של כל פרט מתפתח מתוך זיקה אל הזולת". בהליכי גישור רעיון הדיאלוג הישיר שבין בני אדם, הוא יסוד בסיסי בקיומו של שיח מקדם פיתרונות כאשר קיים קונפליקט בין שני אנשים או יותר.
כל קונפליקט מתחיל ביריבות, בקרב. אולם הוא מסתיים בקרבה, בהסכמה. יחסי העימות שאיפיינו את תחילתו הופכים, ברוב המקרים, ליחסי אמון.
מהו גישור?
החוק בישראל מגדיר גישור כהיך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין כדי להביאם לידי הסכמה ליישוב הסכסוך, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו. (79ג' לחוק בתי המשפט נוסח משולב), התשמ"ד – 1984.
המגשר - מי שתפקידו לסייע בידי בעלי הדין להגיע להסכמה על יישוב סכסוכך שביניהם, בהליך גישור, בדרך של ניהול משא ומתן חופשי"
אפשר לפרק את החוק לגורמים ולטעון כי:
- גישור הוא שיטה ליישוב סכסוכים בהסכמה הדדית בין הצדדים המעורבים בסכסוך.
- הגישור מבוסס על משא ומתן המתנהל בין הצדדים בהנחיית מגשרים מקצועיים ומנוסים. (וככל שאדם מבוגר יותר ובעל ניסיון חיים – הוא נחשב למגשר טוב ומקצועי יותר. אין העדפה לעורכי דין. לעיתים יש ייתרון למגשר שאינו עורך דין ביישוב סכוסכים).
- הצדדים/בעלי הדין הם המחליטים על הפתרון הטוב ביותר עבורם באמצעות המגשר.
- תפקיד המגשר לסייע לצדדים להגיע להסכם מוסכם המקובל עליהם.
- כל צד רשאי להפסיק את הגישור בכל עת. כולל המגשר.
סיכום
הגישור הוא רעיון חדש שחדר לישראל החל משנת 1998 בעידודו של בית המשפט הנתון לעומס רב. האם העומס מצביע על אופי ההתמודדות עם קונפליקטים של אזרחי ישראל?
הגישור כרעיון חדש הולך ומתאזרח בחברה הישראלית. אם לפני 20 שנה אדם הציג עצמו כמגשר הוא נשאל האם כוונתו שהוא מהנדס הבונה גשרים? ואילו כיום, הכול יודעים כי מגשר הוא מי שמסייע ביצירתיות ליישב סכסוכים.
הלמידה לאורך החיים משמעה, גם להבין ולקבל את נושא הגישור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים, במיוחד לאדם המבוגר.
כבר ציינתי לעיל, כי מגשר מבוגר בעל ניסיון חיים עשיר יוכל להתמודד בייתר יעילות עם סכסוכים מאשר צעיר משכיל וחסר ניסיון.
תארו לעצמכם מגשר צעיר, רווק המצהיר על עצמו כמומחה לסכסוכי גירושין, כולל של בני זוג שהחליטו להתגרש בגיל השלישי.... אף על פי שהמגשר הרווק יוכל להתמוד עם נושא הגירושין אך שלא היה נשוי בחייו – הרי, מגשר מבוגר, נשוי ובעל ניסיון חיים, יידע לשאול את השאלות הנכונות ויהיו לו התובנות כיצד הכי נכון לסייע בידי בני הזוג להתחיל חיים חדשים.
מכאן, שהלמידה לאורך החיים רלבנטית לאותם מבוגרים העוקבים בהתמדה אחרי חידושי החיים ומוכנים לקבל כישורי חיים נוספים בעולם הטכנולוגי של ימינו.
וגופי חינוך מבוגרים צריכים לתרגם את האמירה של למידה לאורך החיים לכדי פעילות למידה מוכחת, להציע מגוון רחב של אפשרויות ולעודד השתתפות.
פתחתי מאמר זה בציטוט לפיו יש אנשים שמתהלכים בעולם הזה בעיניים עצומות, ותפקיד גופי החינוך לעורר ולגרום למבוגר לרצות לתרום ולהיתרם.
הבעיה
הבעייה היא גם אתגר. טוען מחנך המבוגרים, פרופ' מרדכי מרטין בובר, כושר התחנכות של האדם המבוגר ומסוגלותו להתמודד עם שינויים, שהם בחינת שינוי...וזה האתגר העומד לפתחם של המוסדות לחינוך מבוגרים והקצדראות להשכלת גימלאים ומבוגרים – לעורר מוטיבציה להשתלבות מבוגרים בשינוי תודעתי ומעשי.
אומר מרטין בובר:
- לכל אדם כושר התחנכות (Educability).
- לגבי צעירים הדבר אינו מוטל בספק (!!!) לגבי מבוגרים – ניצב סימן שאלה(???).
- הסיבה לפי מרטין בובר: "חינוך משמעו שינוי". "שינוי בדרך הפיתוח, פיתוח לצד הרצוי והראוי".
- שינוי לפי בובר: "מהפך נפשי" בהתחדשותו הפנימית של האדם, כמו אצל "בעלי תשובה".
- לפי בובר, אלה שעברו את סף הבגרות, אינם ניתנים עוד לחינוך. לא מתוך רצון רע מצידם, אלא משום שהם בשלים (Mature), מעיין תוצר מושלם, שאינו זקוק עוד לפיתוח ולעיצוב (מקור: חינוך מבוגרים ב-"מולד" כרך ד' פב'-מרס 1950).
והשאלה: האמנם?
- ככל שהאדם מתבגר, טוען בובר, הריהו מתבצר והולך בתוך שריונו ללא השארת פתח לתהליכי התחדשות.
- חיי אדם מגיעים לשיאם בתהליך הגשמה עצמית, שהוא מימוש הפוטנציאל האנושי.
- בגיל המאוחר נוצר חייץ בין "האפשרי" ו-"המצוי".
הנוכל לטעון כי למידה לאורך החיים מהווה אתגר של הגשמה עצמית? למי שמרגיש שטרם מיצא את הפוטנציאל שלו? או שמרגיש שעוד יש לו מקום להתקדמות והשגת משמעות שאותה כל אדם מחפש.
אין ספק, כי הגישור כפילוסופיית חיים וככלי לפיתרון סכסוכים וכאמצעי להימנעות מכניסה לקונפליקטים הוא המצוי שכדאי לאמץ במקום המאבק האפשרי בתי המשפט.
