לפני כ-15 שנה פנה אלי בן משפחה (אקרא לו כאן יעקב – שם בדוי) בבקשת עזרה. יעקב היה שותף בעסק יצרני שייצר ומכר מתנות וחפצי נוי בחנויות שונות בארץ. יעקב ומשפחתו החליטו לעבור לחיות בחו"ל. הוא עמד בפני השאלה מה הוא יעשה עם העסק שלו. הוא התייעץ עם השותף והם החליטו להמשיך לעבוד ביחד, ראו בכך פוטנציאל להרחבת המכירות גם לחו"ל.
וכמו שאומרים: תוכניות לחוד ומציאות לחוד. המציאות טפחה על פניהם, העבודה מרחוק באותה תקופה לא הייתה פשוטה ואט אט הם הגיעו למסקנה שלא ניתן להמשיך כך. בנוסף, היחסים שהיו בעבר ידידותיים הפכו אט אט לעכורים ומלווים בחוסר אמון.
יעקב פנה אלי ושאל אם אסכים בביקורו הקרוב בארץ לסייע לו לדון עם השותף כיצד הם ימשיכו לפעול. הסכמתי להיפגש אתם באחד מסופי השבוע ולנסות לעזור. התכנסנו לדיון משותף: יעקב, השותף ואני. אומר כאן שהשותף שלא היה לי אתו קשר כלשהו, פרט לקשר דרך יעקב, החליט משום מה לתת בי אמון. הדיונים ארכו שעות רבות שבמהלכן הם העלו אופציות שונות. לאחר כ-10 שעות יצא עשן לבן, הם הגיעו להסכמות על תנאים למכירת חלקו של יעקב לשותף.
מאוחר יותר, לאחר שחתמו על הסכם שערכנו, אמר לי יעקב: "אתה יודע, אתה מתאים מאד להיות מגשר". באותה עת לא ידעתי מהו גישור, שמעתי על כאלה שעוסקים בכך אך לא היה לי מושג במה זה כרוך ואף לא היה לי זמן להתפנות על מנת להבין במה מדובר.
לאחר כשנה החלטתי לעזוב את עבודתי על מנת לפנות זמן לעצמי ולמשפחתי. במסגרת חיפוש עיסוק מתאים נזכרתי בדבריו של יעקב והחלטתי לבדוק את תחום הגישור. מהר מאד הגעתי לקורס גישור בסיסי, הצצתי ונפגעתי. תמיד אהבתי לעבוד עם אנשים והעיסוק ביישוב סכסוכים קסם לי. המשכתי ללמוד בשני קורסי גישור משפחתי לגירושין ובקורס פרקטיקום, ומאז אני מגשר פעיל.
בהזדמנות זו ברצוני להודות לד"ר דוד סילורה שהיה המורה שלי בקורס הפרקטיקום ועזר לי להתחבר ולאהוב את המקצוע, אני יכול לומר שבזכותו הגעתי עד הלום.
האם זה קרה במקרה? שאלה טובה.
הכתבה פורסמה בידיעון לשכת המגשרים בישראל.
