חשיבותם של מילים; חשיבותם של משפטים; חשיבותם של סיסמאות
מאת: ד"ר דויד סילורה
 

"Fruits of Forgetfulness: Politics and Nationalism in the Philosophies of Martin Buber and Martin Heidegge." In: Heidegger and Jewish Thought: Edited by Elad Lapidot and Micha Brumlik (Rowman & Littlefield, 2017), pp. 201-220.

המאמר של ימימה חדד, "פירות השכחה: פוליטיקה ולאומיות בפילוסופיות של מרטין בובר ומרטין היידגר", מתוך הקובץ "היידגר והמחשבה היהודית: , בוחן את הקשר המורכב בין פוליטיקה, לאומיות ופילוסופיה של השפה אצל שני הוגים מרכזיים של המאה ה-20: מרטין בובר ומרטין היידגר. 
חדד טוענת כי אף ששניהם עסקו רבות בשאלת הלשון - דרכיהם נפרדו באופן משמעותי, במיוחד בהקשר הפוליטי.
המאמר מציג את השוֹנוּת בגישותיהם:

*מרטין בובר: 
חדד מראה כיצד בובר, באמצעות פילוסופיית הדיאלוג שלו, הדגיש את החשיבות של הדו-שיח והמפגש הבין-אישי כבסיס לחברה מתוקנת.
הוא ראה בשפה כלי לחיבור ולבניית קהילה, וביקש למנוע את הפיכתה לכלי אידאולוגי המשרת מטרות לאומיות צרות. 

*מרטין היידגר: לעומתו, 
חדד מנתחת את האופן שבו היידגר, אף שהכיר בכוחה המעצב של השפה, אפשר לה לשרת מטרות פוליטיות לאומניות, ואף תמך בפועל במשטר הנאצי. 
המאמר בוחן כיצד תפיסת הלשון של היידגר, שהדגישה את הקשר המהותי בין שפה, מולדת וקיום, יכלה להתפרש ולשמש להצדקת אידאולוגיה אלימה. 
חדד מצביעה על "פירות השכחה" – ההתעלמות או ההדחקה של ההיבטים המסוכנים וההרסניים בפילוסופיה של השפה כאשר היא נרתמת לשירות פוליטי.

סיכום:
המאמר מדגיש את הפער הקריטי בין שני ההוגים, כאשר בובר מייצג גישה אתית דיאלוגית המבצרת את האוטונומיה האנושית,
בעוד שהיידגר, למרות עומק הגותו, נכשל במבחן האתי והפוליטי. 
הוא מציע קריאה ביקורתית של השפעת הפילוסופיה על הפוליטיקה ועל ההשלכות האתיות של תיאוריות לשוניות.
הפילוסופיה ההרסנית של איראן:
ישראל ופרס בתקופתו של השאח הפרסי היו תקינות עד למהפכה שבו אייתולה חומייני הלהיב באידיאולוגיה הקיצונית שלו המונים וחזר כגיבור למולדתו - היא איראן... וממשיך דרכו אייתולה חומייני דבק באידיאולוגיה הרסנית לעמו ולעולם.

המדיניות האיראנית של משטר האייתולות, מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, נתפסת על ידי מדינות רבות בעולם, ובראשן ישראל וארה"ב, כאיום משמעותי על יציבות אזורית ובינלאומית.
האיומים המרכזיים כוללים:

*תוכנית הגרעין: 
זהו האיום המרכזי והמדאיג ביותר. איראן ממשיכה לפתח את תוכנית הגרעין שלה, תוך העשרת אורניום לרמות גבוהות והתקדמות ביכולות פיתוח נשק גרעיני. 
החשש הוא שאיראן תגיע לסף גרעיני (Breakout capability) או אף תייצר נשק גרעיני בפועל. 
נשק כזה בידי משטר דתי-רדיקלי ולא יציב מהווה איום קיומי על ישראל ועלול לערער באופן דרמטי את מאזן הכוחות במזרח התיכון ואף להוביל למרוץ חימוש גרעיני אזורי.

*תמיכה בטרור וארגוני פרוקסי:
איראן היא התומכת המרכזית בארגוני טרור ומיליציות חמושות ברחבי המזרח התיכון, המכונים "ציר ההתנגדות".
ארגונים אלה כוללים את חיזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן, חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, ומיליציות שיעיות בעיראק ובסוריה. 
איראן מספקת להם מימון, נשק, אימונים והכוונה, ומשתמשת בהם כ"זרועות" להשגת יעדיה האזוריים, תוך יצירת חוסר יציבות, פגיעה בריבונות מדינות, וביצוע פיגועי טרור נגד מטרות ישראליות ומערביות.

*פיתוח טילים בליסטיים:
איראן מפתחת ומחזיקה ארסנל גדול של טילים בליסטיים בעלי טווחים שונים, המסוגלים להגיע למדינות רבות במזרח התיכון, כולל ישראל, ואף לאירופה. טילים אלה מהווים כלי הרתעה עבור איראן, ומאפשרים לה לאיים על אויביה, גם ללא נשק גרעיני.

*שאיפה להגמוניה אזורית:
המדיניות האיראנית מונעת משאיפה להרחיב את השפעתה באזור, תוך ערעור הסדר הקיים והחלשת מדינות מתונות כמו סעודיה, איחוד האמירויות, וירדן. 
היא עושה זאת באמצעות תמיכה בארגוני פרוקסי, התערבות בסכסוכים פנימיים במדינות אחרות, וקידום אידיאולוגיה מהפכנית.

*דיכוי פנימי והפרת זכויות אדם:
משטר האייתולות מדכא באכזריות את אזרחיו, כולל הוצאות להורג, כליאת מתנגדי משטר, הגבלת חירויות בסיסיות ודיכוי מחאות אלימות.
הדיכוי הפנימי יוצר חוסר יציבות בתוך איראן עצמה, ומשליך גם על יחסיה עם הקהילה הבינלאומית.

*איומים רטוריים ואידיאולוגיה אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית:
מנהיגי איראן, ובראשם המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי, נוהגים להשמיע איומים קיומיים נגד ישראל ("הישות הציונית") וארצות הברית ("השטן הגדול").
האידיאולוגיה המהפכנית של המשטר רואה בארה"ב ובישראל אויבים קיומיים, וזהו עקרון מנחה במדיניות החוץ והביטחון שלהם.
ההתקפה הישראלית האחרונה על איראן, "מבצע עם כלביא", מגיעה בהקשר של כלל האיומים הללו.

תודה ונקווה לשקט.