פצצת אטום
מאת ד"ר דוד סילורה
 
פצצת אטום היא איום וסכנה לכל העולם
האם ישראל - בהגנה על עצמה
היא גם השוטר המוסכם בשתיקה של העולם החופשי?
היכן ארגון האומות המאוחדות? האו"ם?
*
אחת הטענות של המשטר האיראני בעבר הייתה, הסתמכות על סעיף 2(7) של מגילת האו"ם הקובע:
"שום דבר הכלול במגילה זו לא יסמיך את האומות המאוחדות להתערב בעניינים שהם בעיקרם בסמכות השיפוט הפנימית של מדינה כלשהי".
הפרשנות היא, שלמדינה אחת אסור להתערב בעניינים פנימיים של מדינה אחרת, כמו למשל במערכת המשפטית, הפוליטית או הכלכלית שלה.
עם זאת, ישנם חריגים לעיקרון זה, בעיקר במקרים של הפרת זכויות אדם חמורות או איומים על השלום והביטחון הבינלאומיים - כמו למשל - הקמת כורים אטומיים המסכנים את אזרחי ומדינות העולם.
*
בתשובה לשאלתי לעיל - האם ישראל היא השוטר של העולם החופשי?
כמה הירהורים:
ההתייחסות לישראל כ"שוטר של העולם החופשי", במיוחד בהקשר למאבק נגד איומים מסוימים (כמו אלה המגיעים מאיראן וגם מארגוני טרור), היא טענה מורכבת שמעלה דיונים רבים. למשל: שותפות אינטרסים.
לעיתים קרובות, הפעולות של ישראל נגד איומים הנחשבים מסוכנים למערב, כמו הפצת נשק גרעיני או טרור אסלאמי קיצוני, עולות בקנה אחד עם אינטרסים מערביים.
ישראל פועלת כדי להגן על ביטחונה שלה, אך בתוך כך, היא עשויה למנוע איומים פוטנציאליים גם על מדינות אחרות. זה הופך אותה לשותפה דה-פקטו במאבק, אך לאו דווקא ל"שוטר" רשמי או מוצהר.
*
פעולה למען אינטרסים לאומיים:
יש לזכור שכל פעולה צבאית או מודיעינית שישראל מבצעת נובעת בראש ובראשונה מתוך תפיסת הביטחון הלאומי שלה.
גם אם לפעולות אלו יש השלכות רחבות יותר המועילות למדינות אחרות,
הן אינן מתבצעות ממניעים של "שיטור גלובלי" אלא מתוך צורך קיומי להגן על אזרחיה וגבולותיה.
*
עוצמה מול אחריות גלובלית:
ישראל היא מדינה קטנה יחסית, עם משאבים מוגבלים בהשוואה למעצמות עולמיות.
למרות עוצמתה הצבאית והמודיעינית, תפקידה בזירה הבינלאומית מוגבל,
ואין לה את היכולת או המשאבים לנהל סדר עולמי רחב היקף כמו מעצמות על.
*
מדיניות עצמאית:
ישראל מנהלת מדיניות חוץ וביטחון עצמאיים.
*
כתיבה בנושא זה הזכירה לי את האבחנה שעושה פרופ' מרטין מרדכי בובר
כדי להסביר את התופעה שגרמה לשאלתי:
האם ישראל היא השוטר של העולם?
*
בובר מבחין בין שני סוגי של הסתכלות על היהודי:
היהודי הטבעי והיהודי העל-טבעי.

היהודי הטבעי :(The Natural Jew)
מתייחס להיבט הקיומי, ההיסטורי והחברתי של היהודי.
הוא כפוף לתהפוכות ההיסטוריה, לנסיבות החברתיות והפוליטיות, ולמאבקים יומיומיים למען קיום פיזי, שוויון פוליטי וכבוד חברתי.
היהודי הטבעי פועל בעולם החומר והמעשה, וביטוייו המודרניים יכולים להיות, למשל, בתנועות ששמו דגש על הקמת מדינה וביסוס ריבונות. וגם- כמדינת ישראל עצמאית - שומר על הריבונות שהושגה ומעמדה הבינלאומי.
היהודי העל-טבעי :(The Supernatural Jew)
זהו ההיבט הרוחני, המוסרי והטרנסצנדנטי של היהודי.
הוא נאמן לייעוד הנצחי של העם היהודי, כפי שמוגדר על ידי התורה שנמסרה באורח אלוהי והמסורת הרבנית.
היהודי העל-טבעי מחובר לעקרונות האתיים, לערכים רוחניים ולשליחות המוסרית של עם ישראל, כמו "תיקון עולם" והחתירה לאחדות.
זהו ההיבט שמחזיק בתודעה ההיסטורית והדתית העמוקה של העם היהודי.

האיזון על פי בובר:
לפני תקופת האמנציפציה, האינטרסים היומיומיים של היהודי הטבעי היו כפופים בדרך כלל לייעוד העל-טבעי של ישראל. אולם, עם האמנציפציה ופתיחת הזדמנויות חדשות, היהודי הטבעי זכה לבכורה, והמאבק על שוויון ונגד אנטישמיות הוביל לעיתים קרובות להאפלת היהודי העל-טבעי.
בובר סבר שצריך לשלב מחדש את שני ההיבטים הללו.
הוא התעקש שהפוליטיקה של היהודי הטבעי, צריכה להיות מודרכת על ידי העקרונות האתיים והרוחניים של היהודי העל-טבעי.
הוא ביקש למצוא איזון בין הייחודי (הלאומי, הטבעי) לבין האוניברסלי (הרוחני, העל-טבעי),
כך שנאמנותו של יהודי לעמו לא תחתור תחת מחויבויותיו הקוסמופוליטיות והטרנס-לאומיות, ולהיפך.
למעשה, מטרתו הייתה למנוע מצב שבו המאבק ההיסטורי והמעשי על קיום מוביל לוויתור על הממד הרוחני והמוסרי המהותי של היהדות.

לסיכום,
היהודי הטבעי מייצג את הקיום הפיזי והחברתי של העם היהודי בעולם, בעוד שהיהודי העל-טבעי מייצג את ייעודו הרוחני והמוסרי הנצחי.
*
החשיבה הנ"ל תורמת להבנה של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הרבה שנים סברתי כי קיימת סתירה בין שני המונחים המייצגים אידאולוגיות נוגדות, בהם רב המשותף אך קיים בו גם ההבדל והשוני.
ברם, באמצעות המונחים שטבע מרטין בובר בהבחנה בין "היהודי הטבעי" ל"יהודי העל-טבעי" - מספקת עדשה מעניינת שדרכה ניתן לבחון את הגדרתה של מדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", ואף להאיר את המתח המובנה בתוכה.
*
"מדינה יהודית" בהקשר לבובר:
היהודי הטבעי:
ההיבט ה"יהודי" של המדינה מתחבר באופן ישיר לצורך של "היהודי הטבעי" במרחב קיום בטוח, ריבונות לאומית והגנה מפני אנטישמיות.
מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי, כמקום שבו היהודים יכולים לחיות ולשגשג כרוב, לקבוע את גורלם ולהגן על עצמם – זהו ביטוי מרכזי של היהודי הטבעי המבקש הכרה וקיום עצמאי בעולם. זהו הממד הקולקטיבי, ההיסטורי והפוליטי של הזהות היהודית.
היהודי העל-טבעי:
עבור בובר, "יהודית" לא יכולה להתמצות רק בממד הטבעי.
ההיבט ה"יהודי" במדינה צריך לשקף גם את הייעוד הרוחני, המוסרי והנבואי של העם היהודי.
כלומר, מדינת ישראל צריכה לשאוף להיות "אור לגויים", להגשים צדק חברתי, מוסר ציבורי גבוה, וערכים אוניברסליים המעוגנים במסורת היהודית.
ה"יהודיות" של המדינה צריכה לבוא לידי ביטוי לא רק בזהותם של תושביה, אלא גם באופייה, בחוקיה ובתרבותה המקדמים צדק, חסד ושוויון, בהשראת מקורות היהדות.
"מדינה דמוקרטית" בהקשר לבובר:
היהודי הטבעי:
הדמוקרטיה נותנת מענה לצורך של הפרט והקבוצה לכבוד, שוויון וזכויות אדם. היא מבטיחה חופש ביטוי, השתתפות פוליטית והגנה על זכויות המיעוט – עקרונות חיוניים לכל אדם באשר הוא. במובן זה, הדמוקרטיה משרתת את הצורך של כל אזרח במדינה (כולל ה"יהודי הטבעי" עצמו) לחיות בחברה הוגנת, שוויונית וחופשית.
היהודי העל-טבעי:
אף על פי ש"דמוקרטיה" היא מושג מודרני, הערכים שעליהם היא מושתתת – כבוד האדם, שוויון, צדק, אחריות חברתית – מהדהדים עמוקות בעקרונות האתיים של "היהודי העל-טבעי" ושל המסורת היהודית.
בובר עצמו הדגיש את חשיבות הדיאלוג והכיבוד ההדדי. מדינה יהודית, כדי להיות נאמנה לייעודה העל-טבעי, חייבת לקיים משטר צודק ושוויוני כלפי כל אזרחיה, ללא קשר למוצאם או דתם, ובכך היא מממשת את הערכים האוניברסליים שאותם היהודי העל-טבעי נושא.
המתח והאיזון על פי בובר:
ההגדרה "יהודית ודמוקרטית" מכילה מתח מובנה שמזכיר את המתח שבובר זיהה.
הסכנה:
אם הממד ה"יהודי" של המדינה יתמקד רק ב"יהודי הטבעי"
(כלומר, באינטרסים לאומיים צרים, ביטחוניים ודמוגרפיים גרידא), עלול הדבר לבוא על חשבון הערכים הדמוקרטיים והאוניברסליים, ולפגוע בזכויותיהם של מיעוטים או בעקרונות הצדק הכלליים.
במצב כזה, ה"יהודי הטבעי" מאפיל על ה"יהודי העל-טבעי".
החזון של בובר:
בובר היה רוצה לראות את הממד ה"דמוקרטי" של מדינת ישראל מוזן ומורם על ידי הערכים האתיים העמוקים של "היהודי העל-טבעי".
כלומר, שה" יהודיות" של המדינה תבוא לידי ביטוי לא רק בלאומיותה, אלא גם במחויבותה הבלתי מתפשרת לצדק, שוויון, כבוד אדם ושלום, כלפי כל תושביה.
לסיכום,
הגדרת מדינת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" משקפת את שני ההיבטים של הקיום היהודי – הקיום הלאומי-טבעי (הצורך בבית ובריבונות) והקיום הרוחני-על-טבעי (השאיפה למוסר ולצדק).
המתח בין שני חלקיה של ההגדרה דורש, על פי רוחו של בובר,
איזון מתמיד וחתירה להגשמת חזון שבו הלאומיות היהודית אינה מנותקת מערכיה המוסריים והאוניברסליים.
ומי שאינו יהודי וחי בישראל?
עקרון הדיאלוג (אני-אתה):
בליבת הפילוסופיה של בובר עומד עקרון ה"אני-אתה" – מפגש דיאלוגי אמיתי שבו כל צד רואה את זולתו במלואו, כסובייקט ולא כאובייקט.
עקרון זה אינו מוגבל ליחסים בין יהודים בלבד, אלא הוא עיקרון אוניברסלי החל על כלל בני האדם, קבוצות ולאומים.
על כן, מבחינת בובר, נוכחותם של לא-יהודים - מוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסיים ואחרים במדינה יהודית אינה "בעיה" שיש לפתור, אלא אתגר מוסרי והזדמנות דיאלוגית המחייבת יחס של כבוד הדדי, הכרה ושותפות.
בתקווה לחזור לחיי שגרה.